למי שסופר, פעם שנייה שאני מטופלת במיון בפחות מחודשיים. לשני נושאים נפרדים לגמרי. אח''כ חושבים שאני צוחקת כשאני אומרת שיש איזה צועניה ששונאת אותי.

בינתיים, מה תפוגזר לובשת לבית חולים?

🧡

אח''כ היא תתנצל, ותדאל איך הגעתי וכשאני אגיד שעם בן הזוג ואז רבנו היא תתרצה ותתחיל לצחוק איתי. אח''כ תעשה לי שטיפות ותגיד שכל הגברים זבל ותשים לי חומר מרחיב בעיניים ותגיד שאני מלחיצה אותה כי כולם מתלוננים על זה ואומרים שזה שורף. מחכה לעוד בדיקה ואז נראה מה קורה.

פתאום האחות, שראתה אותי כשנכנסתי ובאה והולכת כבר שעה, שואלת אם מישהו קיבל אותי ואז נוזפת בי שלמה אני לא מדברת ויכולתי לשבת ככה עוד כמה זמן. אני בוכה. היא לוקחת אותי הצידה, בודקת את העיניים והראיה. מרצה עוד קצת ואחרי שאני עונה בתוקפנות היא מפסיקה.

אולי נוותר ואני אקח את הגזר הגמדית מחר להורים. חבל שאני אפספס את האחיינים, אבל האמת היא שאני מדוכאת מדי בשביל ליהנות ממשהו גם ככה. אני די מיואשת, ואני לא רואה איך זה ישתפר.

ובכן, אני מחכה כבר שעה. מרגיש לי שאני רואה יותר טוב. כמובן שדממה אצלי ב-WhatsApp.

עוד 1,000 צעדים ונגיע למטרה היומית. אם לא ישימו לי חומר בעיניים ואצא מכאן בזמן, נראה לי שבכל זאת אקח את הגזר הגמדית וניסע להורים. נראה מתי נצא מכאן. נראה מה יהיו זמני הנסיעה.

בינתיים אני הולכת הלוך ושוב במסדרון ובוכה. שזה טוב, כי זה שוטף את העיניים. באמת שאני כבר לא בטוחה אם בכלל יש עננה.