קראו ת'תגובות ותבינו כמה אתםן מתוקיםות ולמה קשה לי בלעדיכםן

כדי שזה לא ייקבר בתגובות, אני רוצה להסביר שנייה למה אני נעלמת כל פעם. זה לא מתוך מיצוי או שעמום או כי לא אכפת לי מא'נשים פה. זה כי אכפת לי. מאוד. כשאני לא פה, זה רק כשרע לי ממש. כשרע קצת עוד אפשר לגוון במשהו קליל מדי פעם, גם בשבילי. אבל רצף של ציוצי קושי שכל אחד מהם מניע לתמיכה מרגיש לי ממש טפילי. >

אה ואם אני כבר פה, #פידשקיעה

< תמונה של בז מצוי עף ובדיוק מאחוריו מסוק צבאי טס לאותו כיוון כאילו הם במרוץ שראיתי הרגע וכמעט הספקתי לצלם ואז לצייץ את זה כדי לשבור את צום הרשת הנוכחי שלי ועכשיו אין לי איך >

היא צעדה שם בחוץ, הכי מהר שהיא יכולה כרגע, בראש מורם וגוף שבור. מנסה להבין מה נשאר לה ממנו, ממנה, אחרי כל מה שעברו. כמה נשאר לה מהנפש, הרי גם אותה כרתו, לקראת מה שעוד יעברו. היא ניסתה להזדרז, למרות הכאב, מתאמצת לתפוס את החיים שבורחים לה. אולי קודם לא ניסתה מספיק חזק. אולי דווקא עכשיו תצליח

I'll stare directly at the sun but never in the mirror הוא משפט שתמיד התאים לי החלק הראשון שלו. עכשיו גם השני. #פידשקיעה

הניתוח הצליח, החולה מת מבפנים

ולפעמים אישה תצרור בתיק קטן את הצינורות והנקזים, הצלקות והכאבים, העצב והפחדים, ופשוט תרפה מהכיעור ותתרכז ביופי. #פידשקיעה

ומה אם מחלק מהמכות בחיים כבר לא מתאוששים

כל כך כואב לי בגוף ובנפש