הצונאמי הורגש במצרים, ואת ההתפרצות תיעדו תרבויות שונות שחיו בסביבה (לא ניכנס לזה כרגע, אבל עמוד־האש ועמוד־הענן הם, ככל הנראה, זיכרון עמום לאותה התפרצות). אם כן, הר־הגעש התנדף ולועו נותר פעור. >

לפני משהו כמו 5,000 שנה היה סנטוריני הר אדיר, שיום בהיר אחד התפרץ ומחק איתו תרבויות שלמות באזור כולו. בין השאר, מחו גלי־הצונאמי את התרבות על האי כרתים, עד כדי כך שאנחנו לא יודעים אפילו איך קראו להם (ארכיאולוגים נתנו להם את השם ״מינואים״); >

תזכורת: הנה תמונה של הר־הגעש סנטוריני, שידוע יותר כאי. זו פרספקטיבה די טובה המרמזת על העתיד לבוא. >

ולא פרס אחד, אלא חמישה פרסים היו לו לנובל: בפיזיקה, בכימיה, ברפואה או פסיכולוגיה, בספרות ובקידום השלום.

ב־27 בנובמבר 1895 חתם הממציא על צוואתו האחרונה והשאיר בצד סכום כסף נכבד ביותר לטובת הפרס - 94 אחוז מכל נכסיו, שהיו יותר ממיליון וחצי פאונד בזמנו (אני חושב שמדובר בחצי מיליארד דולר בכסף של היום). התנאי: הפרס יחולק מדי שנה ומבלי להתחשב בלאום המדענים. >

כתוצאה מהפרסום הזה, החליט נובל להשאיר מורשת ראויה יותר לאחר מותו. הוא היה אתאיסט, וכיוון שלא התחתן מעולם, הוריש את כל כספו לטובת פרס על הישגים מדעיים. >

כותרת הודעת האבל היתה ״סוחר המוות מת״, והעיתון גינה אותו בשל המצאת הדינמיט. ״ד״ר אפלרד נובל״, נכתב שם, ״שהתעשר דרך מציאת דרכים להרוג יותר אנשים במהירות גבוהה יותר מאשר אי־פעם, מת אתמול״. אלפרד נובל קרא את הכתבה וליבו נחמץ. ״ככה יזכרו אותי?״, חשב בינו ובין עצמו. >

בשנת 1888 נסע לודוויג נובל לקאן שבצרפת - ומת שם. ומה עושים כשמישהו מת? נכון, מפרסמים בעיתון מודעת אבל. ואם אתה מספיק מפורסם, העיתון אפילו כותב עליך מיוזמתו. רק שאחד העיתונים הצרפתיים פירסם בטעות ידיעה על מותו של אחיו של לודוויג, אלפרד. אלפרד נובל. >

ציף ציף, שריק שרק.

זהו צביר־גלקסיות. כל נקודה פה בפריים היא גלקסיה שלמה, המורכבת מבערך 100 מיליארד כוכבים כמו השמש שלנו. עכשיו קחו אוויר. מעבר לעובדה שמדובר בצילום מהפנט, צביר־גלקסיות הוא קונגלומרט אדיר (אתם לא מצליחים להבין כמה אדיר) של גלקסיות, גזים חמים וחומר אפל. מדובר במבנה הגדול ביותר שהיקום אוצר בכוח־הכבידה.